ר"ן על נדרים פ״א

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור נדרים פ״א
1 גּוּף כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אָמְרִי: אִין, כְּבִיסָה אַלִּימָא לְרַבִּי יוֹסֵי. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי עַרְבּוּבִיתָא דְרֵישָׁא — מַתְיָא לִידֵי עֲוִירָא, עַרְבּוּבִיתָא דְמָאנֵי — מַתְיָא לִידֵי שַׁעְמוּמִיתָא, עַרְבּוּבִיתָא דְגוּפָא — מַתְיָא לִידֵי שִׁיחְנֵי וְכִיבֵי.
2 שְׁלַחוּ מִתָּם: הִזָּהֲרוּ בְּעַרְבּוּבִיתָא. הִזָּהֲרוּ בַּחֲבוּרָה. הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים, שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִזַּל מַיִם מִדַּלָּיו״, שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה.
3 וּמִפְּנֵי מָה אֵין מְצוּיִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לָצֵאת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִבְּנֵיהֶן? אָמַר רַב יוֹסֵף, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: תּוֹרָה יְרוּשָּׁה הִיא לָהֶם. רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּדְּרוּ עַל הַצִּבּוּר. מָר זוּטְרָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְגַּבְּרִין עַל הַצִּבּוּר. רַב אָשֵׁי אוֹמֵר: מִשּׁוּם דְּקָרוּ לְאִינָשֵׁי ״חֲמָרֵי״.
4 רָבִינָא אוֹמֵר: שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: ״מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת״ — דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים וְלַנְּבִיאִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ,
5 עַד שֶׁפֵּירְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי וְגוֹ׳״. הַיְינוּ ״לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי״, הַיְינוּ ״לֹא הָלְכוּ בָּהּ״! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה.
6 אִיסִי בַּר יְהוּדָה לָא אֲתָא לִמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי תְּלָתָא יוֹמֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ וַרְדִּימוֹס בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵי מָר לְבֵי מִדְרְשָׁא דְּאַבָּא הָא תְּלָתָא יוֹמִין? אֲמַר לֵיהּ: כִּי טַעְמֵיהּ דַּאֲבוּךְ לָא יָדַעְנָא, הֵיכָא אֵיתָאי? אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא מָר מַאי קָאָמַר לֵיהּ, דִּלְמָא יָדַעְנָא טַעְמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָא דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּבִיסָתָן קוֹדְמִין לְחַיֵּי אֲחֵרִים, קְרָא מְנָלַן?
7 אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְגוֹ׳״. מַאי ״חַיָּיתָם״? אִילֵּימָא חַיָּה — וַהֲלֹא חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה הִיא. אֶלָּא מַאי ״חַיָּיתָם״ — חַיּוּתָא מַמָּשׁ. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו כְּבִיסָה, דְּהָא אִיכָּא צַעְרָא דְעַרְבּוּבִיתָא.
8 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְרַבִּי יוֹסֵי, מַהוּ שֶׁיָּפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ? תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הָוַיִין.
9 דִּלְמָא לְדִידְהוּ קָאָמַר לְהוּ. לְדִידִי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ לָא הָוַיִין. לְדִידְכוּ, דְּאָמְרִיתוּ הָוַיִין נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ — אוֹדוֹ לִי דְּאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ.
10 מַאי? רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אוֹמֵר: מֵפֵר, רַב הוּנָא אוֹמֵר: אֵין מֵפֵר,
11 שֶׁלֹּא מָצִינוּ שׁוּעָל שֶׁמֵּת בַּעֲפַר פִּיר.
12 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִינּוּי נֶפֶשׁ — מֵפֵר, בֵּין בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, בֵּין בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. שֶׁאֵין בָּהֶן עִינּוּי נֶפֶשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ — מֵפֵר. בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים — אֵינוֹ מֵפֵר. כֵּיצַד? אָמְרָה ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת עָלַי״ — הֲרֵי זֶה יָפֵר. ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה לְפִי אַבָּא״, ״לְפִי אָחִיךָ״, ״לְפִי אָבִיךָ״, ״לְפִי אָחִי״, וְ״שֶׁלֹּא אֶתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ וּמַיִם לִפְנֵי בְּקָרֶךָ״ — אֵין יָכוֹל לְהָפֵר.
13 ״שֶׁלֹּא אֶכְחוֹל״, ״שֶׁלֹּא אֶפְקוֹס״, וְ״שֶׁלֹּא אֲשַׁמֵּשׁ מִטָּתִי״ — יָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.
14 ״שֶׁלֹּא אַצִּיעַ לָךְ מִטָּתֶךָ״, וְ״שֶׁלֹּא אֶמְזוֹג לְךָ אֶת הַכּוֹס״, וְ״שֶׁלֹּא אֶרְחַץ לָךְ פָּנֶיךָ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ״ — אֵין צָרִיךְ לְהָפֵר.
15 רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ — מִכָּאן לְחָכָם שֶׁאֵין מַתִּיר נִדְרֵי עַצְמוֹ.
16 מַאן שָׁמְעִינַן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אֶכְחוֹל וְשֶׁלֹּא אֶפְקוֹס״ דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הָוַיִין — רַבִּי יוֹסֵי, וְקָתָנֵי דְּמֵפַר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.
17 אָמַר מָר: ״וְשֶׁלֹּא אֲשַׁמֵּשׁ מִטָּתִי״ — יָפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאָמְרָה: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״, לְמָה לִי הֲפָרָה? הָא מְשׁוּעְבֶּדֶת לֵיהּ! אֶלָּא בְּאוֹמֶרֶת ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״, וְכִדְרַב כָּהֲנָא,
18 דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ — כּוֹפָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ. ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״ — יָפֵר, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ.
19 מַאן תְּנָא הָא דְּתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִנְהוֹג בָּהֶם הֶיתֵּר כְּדֵי לְבַטְּלָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, דָּבָר אַחֵר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ — מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין מֵפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ. מַנִּי? רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא.
20 בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה לְרַבָּנַן, עִינּוּי נֶפֶשׁ הוּא, אוֹ דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, ״וּנְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים״,
פירוש ר"ן על נדרים פ״א
1 גוף כולו לית בה צער - רחיצה דהויא בכוליה גופא לית בה צער אלא לאו ודאי רחיצה לר' יוסי הויא ניוול:
2 כביסה אלימא לר' יוסי - מרחיצה:
3 ערבוביתא דרישא - כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא:
4 מתיא לידי עוירא - מביאו לידי סמוי עינים שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו:
5 דמאני מתיא לידי שעמומיתא - כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב:
6 ערבוביתא דגופא - כשגופו מזוהם שאינו רוחץ תמיד מביאו לידי שיחנא וכיבי אבעבועות המכאיבות ולאלו יש רפואות אבל שעמום קשה מהן אלמא כביסה אלימא מרחיצה:
7 הזהרו בערבוביתא - כלומר הזהרו בתכבוסת וברחיצה:
8 הזהרו בחבורה - ללמד תורה בחבורה שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב:
9 הזהרו בבני עניים - להשתדל ללמדם תורה שמהן תצא תורה שאין להם עסק אחר ועוד שדעתם שפלה עליהם:
10 לצאת מבניהם ת"ח - שעל הרוב אינם בני תורה:
11 ירושה היא להם - לא ילמדו תורה מאחר שהם סומכים שירושה היא להם:
12 כדי שלא יתגדרו על הצבור - שאם לא היתה תורה פוסקת מהם יגיס דעתם:
13 שאין מברכים בתורה תחלה - תחילת עסקם בכל יום דהיינו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר:
14 דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו - מדכתי' ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם:
15 טעמא דאבוך לא ידענא - דאמר כביסתן קודמת לחיי אחרים והא מסברא ליתא. ולהכי בעי קרא מנלן:
16 אלא לאו כביסה - וקרי ליה חייתם: ולענין הלכה קי"ל כרבנן דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם ומפר בין לעצמו בין לאחרים דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דמילתא דשמואל משמיה דלוי דלקמן כוותיהו שייכא כדנפרש עלה בס"ד ואע"ג דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי היא לא קי"ל כוותיה אבל הרמב"ם ז"ל פסק מדרב הונא כרבי יוסי דאין מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה:
17 איבעיא להו לרבי יוסי מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה - ברחיצה וקישוט דפליג עלייהו דרבנן מי אמר דדוקא משום עינוי נפש הוא דפליג עלייהו דלא מפר אבל משום דברים שבינו לבינה מודה ר' יוסי דמפר ונ"מ דלרבנן דאמרי עינוי נפש הוי מפר בין לעצמו בין לאחרים ולר' יוסי דוקא לעצמו מפר לאחרים אינו מפר דהא הוא דאיכא בין עינוי נפש ודברים שבינו לבינה כדאמר בריש פרקין:
18 ת"ש דא"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש - ואם איתא דלר' יוסי אפי' משום דברים שבינו לבינה אינו מפר ה"ל למימר לא יפר מדקאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משמע אבל דברים שבינו לבינה הויין:
19 רב אדא בר אהבה אמר מפר - דאיכא קפידא לבעל בהכי:
20 שמת בעפר פיר - בעפר חפירתו שהוא דר בו תמיד שמתוך שהוא רגיל שם אינו נתקל בעפר של אותה גומא כך זה מתוך שהוא רגיל אינו חושש שמא תקשר לו נימא אם לא תרחץ:
21 תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה וכו' - מפר בין בינו לבינה כגון דאמרה קונם פירות בעלה עליה ובין בינה לבין אחרים שאסרה פירות אחרים עליה:
22 קונם שאני עושה לפי אבא וכו' - מפרש ואזיל דברים שאין בהם עינוי נפש ובינה לבין אחרים. ומפרש לה מקמי בינו לבינה משום דבבינו לבינה איכא פלוגתא דזימנין מפר וזמנין אין צריך להפר:
23 שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אין יכול להפר - משום דלא משעבדא ליה ואע"ג דבפרק אע"פ אסיקנא דכופה ליתן תבן לפני בהמתו התם מיירי בשלא הכניסה לו ארבע שפחות דקיימא לן התם דיושבת בקתדרא ואינה חייבת לו בדברים הללו אפ"ה נדרה שלא אציע לך מטתך וכו' אין צריך להפר משום דקיימא לן התם אפילו הכניסה לו כמה שפחות מחוייבת בהכי לפי שהדברים הללו מביאין לידי קירוב הדעת:
24 ר"ג אומר יפר - אע"ג דלא חייל נדרה אפ"ה צריך להפר מדרבנן שלא תקל בנדרים ותעבור על בל יחל והא אסמכתא בעלמא הוא:
25 דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו - וכדדרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וקשה בעיני מאי ד"א דהא ר"ג דאמר יפר משום לתא דבל יחל קאמר ולא מדרשא דקרא ומאי דבר אחר ונראה בעיני דר"ג דאמר יפר דברו קדריש דאפי' מידי דלא מיקרי נדר אלא דבר בעלמא אמר קרא דלא יחל דנהי דלא לקי עליה אפ"ה כיון דאפשר בהפרה בלא הפרה לא יחל והיינו דקאמר דבר אחר דההוא דברו גופיה דדריש ר"ג להכי למידי אחרינא מדריש דחכם אינו מתיר נדרי עצמו ולדברו הוא דמשמע לן הכי:
26 מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס דברים שבינו לבינה הוי ר' יוסי - דאילו לרבנן משום נדרי ענוי נפש הוא דמפר:
27 משום שנאמר לא יחל דברו מני ר"ג היא - דדריש דברו לומר דאפי' מידי שאינו נדר גמור אלא דבור בעלמא אפ"ה לא יחל כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרים גמורים הכא נמי כיון שנהגו איסור בדברים המותרין הוה ליה לגבייהו כדברים האסורים. ומכאן היה אומר ה"ר יהודה הכהן ז"ל שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רוצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן צריך היתר: מתני' בנגעים פ"ב מ"ה כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים: וגרסי' בירושלמי פ"י ה"י נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה אנן קיימין אי בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה היא תנינן בשם ר"י ר' חייא תנא לה בשם חכמים ופסק הרמב"ן ז"ל כר' יהודה מדתני לה ר' חייא בשם חכמים וכתבתי מזה בפ"ק בס"ד: ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם:
28 בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש הוא - ונפקא מינה דמפר בין לעצמו בין לאחרים או דברים שבינו לבינה הוא ולעצמו מפר לאחרים אינו מפר:
29 נטולה אני מן היהודים - שאסרה הנאת תשמישם עליה:
30 אמאי תהא נטולה מן היהודים - דאם איתא דתשמיש ענוי נפש הוי מהניא הפרתו בין לעצמו בין לאחרים:
31 לרבנן תבעי לך - משום דנטולה אני מן היהודים ר' יוסי קתני לה ולדידיה ודאי לא הוי ענוי נפש וכדתניא בברייתא דלעיל:
32 כוליה פירקין ר' יוסי היא.